שלושה חודשים כבר מטיילת וזה מרגיש כמו נצח מבחינת מלאות החוויה, ואין זמן ויש רק מרחב על פני האדמה. טיילתי בג'ונגלים, בחופי פרא, ראיתי שקיעות וזריחות מטורפות, מצאתי סלע שיחבק אותי על גדות הגנגה (בצילום), רכבתי על אופנועים בזוגות ובשלשות, ראיתי את מפלי האווטאר ואת הגנגה מעל ומתת למים,
נדלקתי מכל "הרויאל אנפילדים", שרצים לי מול העיניים, שוטפים לי את האישונים. אנשים יפות ויפים, ככל שמתמזגים, כך יותר צבעוניים, מקושטים. המונח "חיי רחוב" בהודו, זה אנדרסטייטמנט. כל יום מחדש מתרגשת לבוקר בהודיה, יוצאת לגמוע את חוויות האלף לילה ולילה שמתרחשות בתוכי ומסביבי. מדי פעם נוגעת בעצמי כדי להאמין שזו באמת אני. זה פרויקט הסלפי שלי תרתי משמע.
בפעם הראשונה בחיי דואגת רק לי. מפנקת את עצמי , קונה פרחים, שותה מיצי פירות, מדליקה נרות, מתייפה, נמתחת, נפתחת, רוקדת כל יום בהתמדה, יוגה, מדיטציות, קורסים, סדנאות, טיפולים אירובדים, מטיילת, הולכת ביום עשרה קילומטר בממוצע. בכל מקום שאליו מגיעה, חוקרת, בודקת, לומדת, מתנסה. מתבודדת לאסוף ולפזר אנרגיות. קוראת, מציירת, מעניקה תהליכים אנרגטיים, נפגשת עם עצמי ועם כולם. גומעת בשקיקה עושר תרבותי רוחני, אנושי ושפע אינסופי.
מודה על כל הטוב הזה שאני חווה, רגועה, שמה לב לפרטים, שוקלת צעדים, ערנית לסימנים שמדריכים אותי להתמצא במרחב. נהנית ביחד ולבד, מלאה בשקט יהלומי, פנימי, הגוף מאושר, הלב שמח והכל פתוח. בימים האחרונים קיבלתי מסר חזק , "לא לנסות לכוון בכלל, כי הכל, אבל הכל בהודו -מדויק!".
*כתיבה וצילום: סמדר דהאן .רישיקש, הודו, מרץ 2017.
コメント