באהבה ובגובה העיניים מאינדיאה, יום העצמאות, 2017
ארץ אהובה, יש לך יומולדת, איזה מלכה את. שמחה איתך וממש מתגעגעת !
בפעם הראשונה, יצאתי לזמן ממושך מבין זרועותייך, למלא אחר מצווה. הלכתי מארצי, ממולדתי, מבית אבי ואמי, אל הארץ אשר הראה לי אלוהים האהוב שלי. הייתי סכורה מלכתוב, נאלמתי דום מרוב העוצמה. לא רציתי לצמצם את החוויה לשפה, לקטלג, להגדיר. גם בפייסבוק שתקתי. רק רציתי להיות ב"כאן ועכשיו" , במיידיות הבלתי מתפשרת והעוצמתית של הוויית החיים. את ההזדמנות שקיבלתי כאן לשתף בתודה, מקדישה לך באהבה ובגובה העיניים מאינדיאה, השתקפויות של ישראליות נודדת בדרכים, ואני בכללה.
שלושים שנה חלמתי בהתמדה, נכון שגם לי היתה תכנית כזו אחרי הצבא שהקדימו אותה החיים האמיתיים. אז עשיתי את המסלול אחרת. נישאתי, ילדתי שתי בנות מקסימות, יש לי נכדה מופלאה ומשפחה אוהבת וחמה. סיימתי שני תארים בהצטיינות, פיתחתי מאות פרויקטים חברתיים כלכליים מחקריים, בקהילות בארץ ובחול, פיתחתי עסקים, חיברתי בין תיאוריות למעשים. יצרתי מציאות עם אנשים לאיכות חיים בחוץ ובפנים. אחרי עשרות שנות קריירה, בהן המצאתי את עצמי כל פעם מחדש, ואחרי הכאב הגדול באובדן סמוך כל כך בתוך שנה אחת, של אבי, ושל אב בנותיי, ואחרי שסערתי ובכיתי ימים ולילות והתפללתי לאלוהים שירפא אותי מהסיפור העצוב ששקוע לי בפנים, לסגור מעגל שאליו נקשרה נפשי בצפונות חיי המשתנים, שחררתי את כל האחיזות במוחלטות וקפצתי שוב למים הנפלאים של אי הוודאות של החיים. כך באתי להודו פתוחה לדרך, החכמה מההולכים.
חגגתי 51, מרגישה כמו בת שנה. עושה דברים חדשים בפעם הראשונה. נסעתי להודו כשכל עולמי, זה מכבר נמצא איתי ובארנק מזוזה. התגעגעתי לעצמי אז באתי. להרחיב את חדרי הלב לאוורר מגרות, לפתוח חלונות, להסיט וילונות, למצוא בתוכי עוד אבנים טובות ומאירות. גם הודו חיכתה לי, כי חלומות מתגשמים כשאנחנו מוכנים להם בחזרה. להתבונן, לזהות, להשלים ולקבל. לתת לסיפור להשתחרר ואז יבוא סיפור אחר, זה שצומח לו משירת העשב ומניגון הלב השבור, שאין שלם ממנו עכשיו בריקוד.
כך באתי להודו האלופה, שיודעת שאף פעם לא מאוחר, שאין באמת אתמול ומחר, שאין זמן, רק אינסופ של קיום מושאל, שדבר לא שלנו ממה שניתן, שיש לקבל את כל הנל ולרקוד לקצב מוסיקה ייקומית וקיומית המתנגנת בהרמוניה של צלילים מסביב, בהתמזגות פשוטה ומופלאה, למרות כל המורכבות.
החברים הצעירים אומרים שאני מקור השראה ואיזה כייף לטייל עכשיו, כשהכל מאחוריי . ואני באהבה מפזרת שהם השראה עצומה לסלול דרכים חדשות ונכונות, מתוך מודעות, להתחבר אל האור, כשהכל עוד מלפנים. מפגשים מיוחדים של גילוי חוצי לבבות וגילאים. נשמות עתיקות מדברות ומתקלפות, תוך זמן קצר למעמקים צוללות. קראתי לזה באנגלית "שורט וספייסי". פותחים את הלב, את התובנות, את הסיפורים האישיים, את המודעות, שמזהה את התקיעויות. כולנו רוצים לשחרר, להיפרד מדברים שלא משרתים אותנו יותר, להיות טובים לעצמנו, לאחרים. כולנו שואלים שאלות על החיים, על משמעות, רוצים להגשים, להתחבר, לחלום בגדול, לאפשר לעצמנו עוד ויותר. התובנות מגיעות ב"לייב", בכל העוצמה והודו מדייקת. בלי הכנות מוקדמות, בלי ניסיונות לכוון. זה כמו בובת בבושקה.ציור בתוך ציור, חדר בתוך חדר. צילום רנטגן של הנשמה.
הרבה דעות קדומות על הודו, ארץ האינסוף והנצחיות המודעת, שיודעת את עצמה. יש לאנשיה גאווה ואהבה אליה שמתפזרת באטמוספירה בטבעיות חרישית של תרבות עתיקה. קצת מזכיר את אהבתנו אלייך ארץ, שאין לה גבולות והיא ללא תנאי, על אף שכולנו כאן מדברים כמה לא קל לחיות בך בלשון המעטה, כי ציפור צריכה שתי כנפיים כדי לעוף, ולנו מרגיש, שמשהו בהוויה שבך התעייף. יש לזה אבחנה מדויקת דרך מבטינו האוהב. זו לא את. זו המדינה שבך, שמרוב ביורוקרטיה ופרוצדורות, מרוב שחיתויות ופרשיות הזויות בהנהגה , הפערים בחברה, יוקר המחייה, הלחצים מבחוץ, הלחצים מבפנים. עם כל האהבה אלייך ארץ , המדינה שבך לפעמים פשוט שוברת לנו את הלב, וכך מתוך הפרדוכסים, פותחת בפנינו בעקיפין, שלל אפשרויות ושפע של צורות חיים.
פוגשת את הילדים המקסימים שלך מקרוב.ישראלים בכל הגילאים, כמו הודים, דומים דומים, אבל שונים. כל אדם סימפוניה אחרת. יש ישראלים שלא רוצים להיות איפה שכל הישראלים נמצאים, שזו משימה מאתגרת במיני ישראל רישיקש דרמסלה. בסופו של יום כולם מתערבבים. דרך מבטם של מטיילים אחרים, אנחנו ממש מסוגרים. יש בך קסם שמגשר במרחקים, ורוקם קשרים בטבעיות ובערבות שנוצרת בדרכים. אריק איינשטיין, הנשמות הטהורות, גלגלצ וצלצולי פעמונים עולים מהחוף. ספק מתנתקים ומתחברים לשקט שמאפשר לראות אותך מפרספקיבות נוספות. עכשיו מבינה את הצעירים שחוזרים מהודו ובאים ללמוד בגליל, ואיך המקומות מזכירים את החקורה של יעקב, וכמה היא מאפשרת ולו במעט, לשמר את החוויה של הודו באינטימיות של הנופים הירוקים.
גידלת ילדים ארץ, לתפארת מדינת ישראל. את יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות שהם יהיו איתך בכל הרגעים, כי הם יודעים לקבל אחריות ועיניהם פקוחות לרווחה לשאלות על החיים. הם יודעים את מהותם ולא מתבלבלים, שאלוהים קדום לכל קדומים. מאין באו לאן הם הולכים. ובכל זאת שואלים. איך נכון לחיות?, איך יחזרו אלייך אחרי הודו ויישמרו את החוויה בחיי היומיום, מבלי להיכנס למטריקס של מרוץ החיים? מה ילמדו? איפה יחיו? האם ומתי יתמסדו?, הם כבר יודעים שרוב הסיכויים שלא יוכלו לרכוש בך בית. היכן יתמקמו ויגדלו את הדורות הבאים?
הם גם יודעים שלא יוכלו כנראה למצוא מקום עבודה קבוע, שמבטיח תנאים וכסא נדנדה, או לצאת לפנסיה בגיל שיבעים כדי לחיות את ההנאות של החיים. הילדים שלך ארץ רוצים לחיות טוב, בפשטות ועכשיו, בארץ האחרת שבך, להיות בחלקם מאושרים. בהודו הם נחים, מרגישים, חווים, מבינים, שיש דרכים אחרות לחיות את החיים. כמו שיותם אומר בפשטות...אז מה אפשר לקנות בך בעשרה רופיס? את הבדיחה בלי הבזוקה או את הבזוקה בלי הבדיחה?. ומה עוד אפשרי לנו ארץ אהובה?!
כך, ממרחקים, נולדות נקודות מבט חדשות עלייך ארץ ועלינו הישראלים. וגם זו אחת המוטיבציות העיקריות לכתוב לך כמה! כמה אוקיינוסים של אהבה יש בישראליות הזו אלייך. מכאן, מצחיק לחשוב שאפשר לחצות אותך ביום אחד ועוד הלוך ושוב. אז אל תתפלאי ואל תקחי את זה אישית, שבכל רגע נתון, נמצאים בהודו שישים אלף ישראלים, שרוצים להרגיש חופש תנועה לכל הכיוונים, כי הודו זה הלונה פארק הכי לייב , עוצמתי ומיידי של הכאן ועכשיו של החיים. מעבדה להתנסויות הגוף והנפש. בסביבה שבה מתמזגים, הזמן הקוסמי- המעגלי, של הביאינג עם האקסטזה של ההוויה, והזמן המקומי- היומיומי, של הדואינג בשגרה. בהודו מרגישים את זמן החסד שבו נפתחות אפשרויות לחיבור שבין הידיעה לפעולה. לשלב דעת ועשייה. לחיות בהלימה. אנחנו חלק מיקום שלם, ציביליזציות עתיקות, זיכרונות קולקטיביים מהלכים בכפר גלובלי אחד קטן. העולם גדול ואין לנו ארץ אחרת, ויש גם שיר ישן עם ניחוח של הולדת, על מאהל, שמעליו נדלק ירח, ועל איזו מן שלווה, שלא עושים בה שום דבר. כולנו ילדים של החיים, שלובים בסיפור חייך. ברכי אותנו ארץ אהובה, בחופש הבחירה לנשום להתרווח. להיות בך גם וגם בשמחה. פורסם באתר הודו -ישראל.
* כתיבה וצילום: סמדר דהאן , אפר-דרמקוט, דרמסלה, הודו 2017.
Comentarios