ארבעה חודשים וקצת כבר עברו מאז שחזרתי מהודו ואיזו תקופה מיוחדת אני חווה
כמו שיש את הזמן של הנחיתה ואת הזמן שבו מרגישים את הודו פועמת מבפנים
כך, יש בחזרה, את זמן הנחיתה הפיזי, ואת זמן הנחיתה המנטאלי,
חודשיים אחרי שחוזרים מרגישים עוד את האנרגיה הזו
שמשדרת את החופש של "הכל אפשרי" וממחישה את הלב שממשיך להיפתח
חברה אמרה לי "תהני מזה כי זה עובר מהר". "מה באמת"???
אמרתי, אתן לדברים בעד עצמם - לדבר
ממש מרגישים איך האנרגיה של האטמוספירה ההודית מתחלפת בזו המקומית
זה גם בדיוק המקום ליהנות מעמל העבודה הפנימית.
מה שחשוב זה להישאר עם הקניין הרוחני ,
זה שנולד מתוך ההעמקה הפנימית, שיודע להקשיב, לראות, לזהות את הדברים.
זה שיודע לחבר את הישות והאינות לתמונה שבה כל החלקים באים לידי ביטוי ומתחברים
בצעדים קטנים פוסעים ולא תמיד פשוט בפשטות להגשים את המהות
ויש את הגעגועים העזים האלה. תמונות, רגשות, אנשים חרוטים כולם על לוח ליבי הפועם בחוזקה לנוכח המראות, ודמעות חמות של נשמה מתגלגלות על לחיים מחויכות
מוצאת את עצמי ברגעי געגוע , עושה דמיון מודרך, פוסעת על הסלעים, השבילים הגאוניים, שדות החיטה, על חול הים, כל הדרכים החדשות שהייתי מגלה, כל המראות שנידבו לי הדרכים
אז לפני הטיסה ממש עוד התלבטתי , מה יהיה, איך הדברים יסתדרו?
מה אם יצטרכו אותי ואני מעבר לים , אי שם
איך ארגיש לטייל כשיש קצוות שנשארו פתוחים
וגם אם אשאר מי מבטיח לי שייסגרו כבר המעגלים?
ברור שחששתי, התרגשתי, חיבקתי את היקרות לי מכל
הבנתי לליבן כשהן אמרו לי שאני ההורה היחיד שלהן עכשיו וזה מעורר בהן גם חרדות לשלומי , לקיום. אז בוקר אחד אחרי שבכיתי שבוע ימים את נשמתי. נכנעתי
אל המסע יצאתי אחרי שחוויתי הכנעה גמורה בפני אלוהים
והוא כל הזמן נתן בי סימנים
פתחתי ספר תהילים באקראי בדיוק על הפסוק :"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"
התלבשתי, ניגשתי לסוכנות נסיעות וקניתי את הכרטיס להודו
אמרתי לעצמי , יהיה מה שיהיה והכל יקרה לטובה
כי אם אשאר במצב שבו הייתי, אחטוף איזו מחלה או משהו
אז במקום השברירי הזה, הפניתי כלפי עצמי , את החמלה
ככה טסתי !
חשוב היה לי למרות הכל ועם הכל לעשות את המסע הזה שלו השתוקקה כל כך נשמתי
כשהטייס אמר "היכונו לנחיתה", אמרתי בליבי, בבקשה בבקשה, אל תנחת ! תישאר בשמיים
מה חשבתי לעצמי?...מה עשיתי? חששתי מהמפגש עם האמת על הקרקע.
זה עבר תוך יומ-יומיים.
מבחינתי זו המתנה הגדולה והיקרה ביותר שיכולתי לתת לעצמי.
לנוח בתוכי, כי התגעגעתי מאוד. אז באתי. ביג טיים באתי.
לנסיעה שלי להודו קראתי פרויקט "איי לאב מיי סלפי" והוא תרתי-משמע לי
כל יום צילמתי את עצמי.
אלף, כי ככה זה כשמטיילים לבד, ואם אין אני לי מי לי?
בית, כי זה כמו מעקב התפתחותי, וכשאני לעצמי מה אני?
ויש כמובן גם את תגובות האנשים
אלה שהיו בהודו ומבינים מה אני מרגישה ומה חוויתי ואין צורך במילים
העיניים נפקחות בפליאה כזו, עם ניצוצות של חופש וגעגוע שבא מבפנים
מרגישים איך הלב מתרחב והשמיים נפתחים רק מתוך המבטים העמוקים והיודעים
יש את אלה שמסתכלים במבטים שמלבישים עלייך את כל הדעות הקדומות על הודו
היא בטח נגנבה, עפה על עצמה, עשתה מלא סמים, עכשיו היא כמו בובה על חוטים
תראו איך היא רזה ואיך ויתרה על הקריירה שהיתה לה?, ועכשיו עושה סדנאות?
אההה זה בטח קרה לה שם. אז לא !!! זה גם וגם.
כאן ושם מאז ומתמיד חולקת ידע, שהוא אור לעולם
יש כאלה שאומרים נסעת ענייה חזרת עשירה , כאילו שהמסע עשה אותי ולא להיפך
יש כאלה שמבינים שלמסע כזה יוצאים כשכל העולם נמצא כבר בפנים ורק מתרחבים
ככה אני. עוד לפני שהייתי בהודו, כבר הייתי בהודו. והמבינים מבינים !
ויש את אלה שהתרחקו ואת אלה שהתקרבו.
ויש את האנשים שאולי היו או לא היו בהודו, והם פוגשים אותי וכותבים לי כמה הם נהנו לעקוב אחריי והשמחה שלי שימחה אותם, ושהכתיבה שלי ממש ריגשה אותם כי ככה חוו את הודו בעצמם, וכמה מגיע לי.
מאז ומתמיד כתבתי, גם בהודו . כתיבה כזו קיומית, שמתארת את החוויות הקטנות של היום יום שלי, שהופכות לתובנות גדולות, שמאפשרות לי לזהות את המשך הלמידה מהשיעורים שנותנים לי החיים. פותחת חלונות להזדמנויות לתיקונים.
המסע הוא המשך ופועל יוצא של המסע הפנימי שלי, אותו אני עושה כבר שש שנים
אז החלטתי, להעלות את החוויות על הקיר שלי, שיאירו לאחרים,
שיתנו כוחות, שיציתו חלומות , אהבות, רצונות, יצירה, שיעוררו השראה
בטח לא יפתיע אתכם, שהביורוקרטיה הישראלית המזדחלת לאיטה
חיכתה לי, ורק אחרי שחזרתי סגרתי מעגל, שהיה פתוח שלושים שנה
כמעט כמו בני ישראל שהלכו במדבר
כל בוקר מודה אני על היש ועל המתנות שקיבלתי בהמתנה
ועל הזכות הגדולה לחבר פיסות חיים להוויה יותר שלמה
אומרים, שהמסע הכי מרתק הוא המסע פנימה
הודו היא חלק מהמסע הזה, חצי שנה של תמצית טהורה
רוצה לשחרר את המטעמים שנולדו לי ממעיינות היצירה
כששאלו את מהרישי "איך עלינו לנהוג באחרים?" הוא ענה: " אין אחרים"
מי שיאהב יקרא ותודה, ומי שלא – לא נורא 😊
העיקר שהפרפרים שיש לי בבטן , יצאו אל האור
ויעופו אל הרוח. היא יודעת את דרכה
נובמבר 2017
Comments